בלוטות התריס נמצאת בצוואר של החתול ותפקידה להפריש הורמון בשם תירוקסין אשר לו תפקיד בוויסות קצב חילוף החומרים של הגוף וכתוצאה מכך השפעה על רמת הפעילות הכללית של החיה. פעילות יתר של בלוטת התריס או היפרתירואידיזם היא מחלה המאופיינת בייצור עודף של ההורמון על ידי בלוטות התריס. הגורם הנפוץ ביותר הוא הגדלה או שגשוג של בלוטת התריס או עקב גידול שפיר כמו אדנומה ובמקרים נדירים יותר עקב גידול סרטני כמו אדנוקרצינומה. היפרתירואידיזם מופיעה כמעט תמיד בחתולים מבוגרים עד זקנים (גיל ממוצע של 12 שנים) ללא קשר למגדר או גזע מסוים.
היפרתירואידיזם בחתולים: סימנים קליניים, סיבוכים אפשריים ושיטות אבחון
סימנים קליניים של היפרתירואידיזם כוללים: ירידה במשקל למרות תאבון גדול מאוד עקב קצב חילוף חומרים מוגבר. חתולים חולים יהיו חסרי מנוחה, עצבניים ותוקפניים, שתיה מרובה והשתנה מרובה, כמות צואה מוגברת עד שלשול והקאות, יללות מתמשכות בעיקר בלילה, משיכה למקומות קרים, פרווה לא מטופחת, גדילת יתר של הציפורניים. בלוטת התריס משפיעה על כל מערכות הגוף ועקב כך סיבוכים נפוצים של המחלה הם לחץ דם גבוה ומחלת שריר הלב אשר עלולים לגרום לעיוורון פתאומי, קושי בפעילות עקב קצב לב מהיר או נשימה אשר תהיה מוגברת או מאומצת. בשלבים מתקדמים יותר של המחלה יהיה מופע הפוך של עייפות, חולשה, חוסר תאבון, ונשימה קשה עם פה פתוח.
אבחון המחלה נעשה על סמך היסטוריה מתאימה, מופע קליני טיפוסי, בדיקה גופנית יסודית, בדיקות דם, בדיקות כימיה ומלחים, בדיקת רמות הורמון בלוטת התריס בדם, בדיקת שתן, מדידת לחץ דם, הדמיה לבלוטת התריס ובדיקות אחרות לפי הצורך. ב-10% מהמקרים רמות ההורמון בדם יהיו תקינות עקב סיבות כמו מחלה מוקדמת, תנודת ההורמון לאורך היום או מחלות אחרות במקביל למחלת בלוטת התריס מפאת גילו המופלג של החתול ונטייתו למחלות נוספות.
טיפול בהיפרתירואידיזם בחתולים מתחלק לתרופתי, כירורגי, רדיואקטיבי ותזונתי.
1) תרופתי: תרופה בשם מתימזול אשר חוסמת את ייצור הורמוני התירואיד ושחרורם מהבלוטה. התרופה לא מרפאה את החתול אבל מאפשרת שליטה על תסמיני המחלה. רמות התירוקסין יורדות לאט לנורמה על פני כ-3 שבועות. לאחר מכן המינון יעבור הערכה מחודשת. הטיפול ניתן לכל החיים. בכ-15% מהחתולים המטופלים יופיעו תופעות לוואי לתרופה כולל ירידה בתיאבון, חולשה והקאות. תופעות לוואי חמורות יותר כוללות אנמיה, ירידה בתאים הלבנים ובטסיות הדם, פגיעה בתפקוד הכבד ובעיות עוריות. תופעות לוואי אלו נדירות, אך אם הן מופיעות יש לעבור לאחת מאופציות הטיפול האחרות.
2) כירורגי: הסרה חד או דו-צדדית של הבלוטה. נעשית רק בחתולים צעירים יחסית סביב גיל 10 שנים שיכולים לשרוד את הניתוח. אם הניתוח מצליח ואין סיבוכים זה בעצם פותר את הבעיה לכל החיים ללא צורך בטיפול תרופתי. חסרונות וסכנות הניתוח כוללות: אי הצלחה להסיר את כל רקמת הבלוטה או רקמת תריס חבויה במקום אחר בגוף אשר תגרום להמשך התסמינים, אובדן הקול עקב פגיעה עצבית, סינדרום הורנר בעין, פגיעה בבלוטת יותרת התריס אשר אחראית על ממשק הסידן בגוף, עלות הניתוח הגבוהה, העובדה שלוקח כ-1-3 חודשים עד שרמות ההורמון בדם מתייצבות ולסיום בהסרה דו-צדדית יהיה צורך לטפל בתחליף של הורמון התריס לשארית חייו של החתול.
3) רדיואקטיבי: הזרקה של יוד רדיואקטיבי אשר הורג את הרקמה של הבלוטה. שיטה זאת לא קיימת בישראל.
4) תזונתי: האכלה בתזונה רפואית מיוחדת אשר מוגבלת ברמות היוד שבא ובכך גורמת לאיזון רמות הורמון בלוטת התריס. חשוב להבין שהחתול לא יכול לאכול שום דבר אחר חוץ מהמזון הרפואי.
יש לבצע ניטור ומעקב רציף אחרי החתולים המטופלים על ידי בדיקות רמת הורמון התירואיד, תפקודי כבד ותפקודי כליה כל שלושה שבועות עד שהחיה מתייצבת ואחר כך אחת ל- 3-6 חודשים. מעקב אחרי לחץ דם, ותפקוד הלב.
