כללי
הרניה היא בליטה של רקמה או איבר דרך חור בקיר של חלל אנטומי (לרוב חלל הבטן) שבו הם נמצאים. ההרניה מוגדרת לפי מיקומה האנטומי (טבורי, אינגוינלי, פרינאלי), לפי מולד או נרכש, ולפי האם ההרניה ניתנת להחזרה ידנית למקום (reducible) או בלתי ניתנת (non-reducible), או האם הרקמה שנכנסה לתוך ההרניה עברה נמק (strangulated). לרוב, הרניה נראית כנפיחות רכה, לא כואבת הניתנת להעלמה על ידי דחיפתה חזרה לתוך דופן החלל ממנו היא יצאה. הרניות נפוצות בעיקר בגזעים קטנים של כלבים, ופחות בחתולים. רוב ההרניות אינן מסוכנות, אך אחרות מהוות סכנת חיים!
בקע טבורי (אומביליקלי)
ההרניה הנפוצה ביותר. ההרניה היא מולדת ועוברת בתורשתיות, ולכן אסור להרביע את החיות הללו. סיבות אחרות, פחות נפוצות, ליצירת ההרניה הן משיכה חזקה של חבל הטבור על ידי האם במהלך הלידה, או תפירת חבל הטבור קרוב מדי לקיר הבטן.
בחיה בוגרת, ההרניה עלולה לקרות עקב תאונה הפוגעת בקיר הבטן, או עקב משקל עודף המעלה את הלחץ התוך בטני וגורם לקריסת דופן הבטן באזור הפופיק.
מופע קליני
נפיחות (מאסה) רכה, עגולה ולא כואבת באזור הטבור או לידו. הנפיחות עלולה להופיע ולהעלם לסירוגין לפי תנוחת הגוף של החיה או האם החיה לפני או אחרי ארוחה גדולה. הנפיחות ניתנת או לא ניתנת להחזרה על ידי דחיפתה חזרה לתוך חלל הבטן. הרניה קטנה מאוד מכילה שומן שמכסה את המעיים בתוך חלל הבטן, אך הרניה גדולה עלולה להכיל טבעות של מעי.
מופע אקוטי של הקאות, אנורקסיה ונפיחות כואבת אשר לא ניתנת להחזרה לתוך הבטן מצביע על חסימת מעי בתוך ההרניה,וזה מצב חירום המצריך טיפול וטרינרי מיידי.
טיפול
חלק מההרניות נסגרות באופן טבעי עד גיל חצי שנה. מעבר לגיל זה, יש צורך בניתוח על מנת לסגור את ההרניה.
מומלץ לבצע סירוס או עיקור במקביל לסגירת ההרניה כדי לחסוך בניתוח נוסף, וכיוון שהפגם הוא גנטי ועובר בתורשה.
