אנטומיה ופיזיולוגיה
השקים האנאליים הינם שתי בליטות עור מיוחדות, אשר ממוקמות מתחת לעור, משני הצדדים של החלחולת (אנוס) ב”שעות” 4 ו-8. השקים קבורים בין הסיבים של השריר החיצוני של החלחולת, ותכולתם מתרוקנת אל החלחולת דרך תעלות צרות, שמובילות מהשק אל הסביבה החיצונית.
השקים האנאליים מתפקדים כבלוטות ריח. דופן כל שק מרופד בתאי בלוטות ריח שמייצרות חומר נוזלי שנקרא סבום. הסבום הוא נוזל ריחני ביותר, שבעזרתו החיה מסמנת את הטריטוריה שלה כל פעם שהיא נותנת צואה.
שחרור הסבום קורה בשני מצבים: במתן צואה, ובהתרגשות רבה, והוא בעצם תלוי בכיווץ תקין של השריר החיצוני של החלחולת.
כללי
מחלה מופיעה עקב כל סיבה שהיא, שגורמת לסתימת התעלה הצרה, אשר מובילה מהשק לסביבה החיצונית (הסיבה העיקרית היא חוסר שימוש בשק עקב שינויים אבולוציוניים, ואי הצורך בסימון טריטוריאלי על ידי החיה, כפי שנעשה בטבע). סתימת התעלה הצרה גורמת לתסיסת יתר של חיידקים, שיושבים באופן טבעי בתוך השק. החיידקים יוצרים זיהום מקומי ובצקת, שמגבירים את הפרשת השק, והופכים את הפרשת השק מנוזלית למשחה, ולבסוף גורמים להופעת מורסה (אבסס). המורסה גדלה, ומפרישה מוגלה, וכיוון שהשק סתום, לבסוף גורמת לפיצוץ השק האנאלי.
המחלה נפוצה בכלבים ונדירה בחתולים. המחלה נפוצה בעיקר בכלבים מהגזעים הקטנים, משני המינים, ובכל גיל.
סימנים קליניים
חוסר נוחות באזור האחורי, ליקוק ונשיכת האזור האחורי, רדיפה אחרי הזנב, גירוד העכוז על הרצפה, ריח רע מהפה או מגוף החיה בכלל, שינויי אופי כלליים, חוסר נוחות במתן צואה כולל: עצירות או כאב במתן צואה ואפילו דם טרי בקקי.
אבחון
די פשוט, ונעשה על סמך היסטוריה של הופעת הסימנים הקליניים, ובדיקה פיזית מקיפה.
טיפול
הטיפול כולל ריקון ידני של השקים, שטיפה כירורגית, והחדרת אנטיביוטיקה מקומית. טיפול תומך נוסף כולל שינויי תזונה, מרככי צואה, קומפרסים מקומיים, מריחת משחה מקומית ואנטיביוטיקה סיסטמית לפי הצורך.
במקרים של חזרה כרונית של הבעיה, לעיתים, יש צורך בהוצאה כירורגית מוחלטת של השקים על ידי ניתוח.
