כללי
הרניה היא בליטה של רקמה או איבר דרך חור בקיר של חלל אנטומי (לרוב חלל הבטן) שבו הם נמצאים. ההרניה מוגדרת לפי מיקומה האנטומי (טבורי, אינגוינלי, פרינאלי), לפי מולד או נרכש, ולפי האם ההרניה ניתנת להחזרה ידנית למקום (reducible) או בלתי ניתנת (non-reducible), או האם הרקמה שנכנסה לתוך ההרניה עברה נמק (strangulated). לרוב, הרניה נראית כנפיחות רכה, לא כואבת הניתנת להעלמה על ידי דחיפתה חזרה לתוך דופן החלל ממנו היא יצאה. הרניות נפוצות בעיקר בגזעים קטנים של כלבים, ופחות בחתולים.
רוב ההרניות אינן מסוכנות, אך אחרות מהוות סכנת חיים!
בקע מפשעתי (אינגווינלי)
הרניה פחות נפוצה. ההרניה הזו גם היא מולדת ועוברת בתורשתיות, ולכן אסור להרביע את החיות הללו. לעיתים ההרניה הזו מופיעה במקביל לבקע טבורי. כאשר היא מולדת, ההרניה הזו נפוצה בזכרים יותר מאשר בנקבות. במקרים בהם היא נרכשת לאחר הלידה, היא נפוצה בנקבות לא מעוקרות בגיל בוגר. ההרניה הנרכשת מופיעה בנקבות בזמן ייחום או במהלך הריון, ולכן, ההשערה היא שהיא מושפעת מרמות האסטרוגן בדם. מעבר לכך, היא נפוצה בכלבות שמנות או כלבות הסובלות מעצירות או גזים, עקב לחץ תוך בטני גבוה אשר דוחף את האיברים לתוך התעלה האינגווינלית בבטן, הממוקמת בחלק התחתון של הבטן בסמיכות לירך הפנימית.
מופע קליני
נפיחות (מאסה) רכה, בצורת עיגול או אליפסה (נקניק), לא כואבת, הממוקמת במפשעה ליד הירך. הנפיחות רכה כמו בצק, וניתנת להחזרה כאשר דוחפים אותה פנימה. הנפיחות עלולה להיות בצד אחד או שני הצדדים. ההרניה, בדרך כלל, מכילה שומן ולעיתים נדירות מעיים.
טיפול
ניתוח על מנת לסגור את ההרניה. לעיתים קרובות מנתחים את שני הצדדים כי ההרניה תופיע גם בצד השני בשלב מאוחר יותר של החיים. במקביל, מומלץ לעקר או לסרס את החיה עקב התורשתיות של המחלה.